גן עדן של תמימות

שלג בירושלים. רוחות עזות מנשבות לכל עבר. אנחנו, למזלנו, גרים במרכז. אנו מקנאים בתושבים ההרריים של המדינה הזוכים לתענוג חורפי אמיתי, ממש כמו באירופה הקרה. אנחנו מסתפקים בחיקוי שלג בדמות מטחי ברד, הצובעים את הדשא בלבן, גם אם לרגע קט.

הילדים שמחים. מתרוצצים בגינה ואוספים גושי ברד. הבת שלי בת השנתיים וחצי חוזרת עם ידיים קפואות, ומגישה לי עוגה של ברד. בלית ברירה אני מסכים לטעום מן העוגה ,שהרי מה לא עושים כדי לזכות באהדה של ילדה בת שנתיים. הילדים יוצאים לחצר, מורידים את הנעליים ללא רשות ודורכים על השלוליות, על הברד. הם עולים על הטרמפולינה וקופצים, הגשם ניתך על ראשם, מרטיב את גופם אך מזין את נשמתם. הם קופצים, ואיתם גושי הברד, ניתזים לכל עבר, חוזרים יחד עם רסיסי ברד חדשים ונופלים על בסיס הטרמפולינה. אני מביט בילדים מהסלון המחומם ומקנא בהם – בשמחת החיים, בתעוזה, בשילוב שלהם עם הטבע, בתמימות. הם קוראים לי: "אבא, בוא!" ואני, מעדיף לשכוח שפעם הייתי כמותם, עונה תשובה של פחדן. אני מבין שנהרסתי, איבדתי משהו, הפכתי להיות מבוגר.

מה עושים עם הילדים בסופשבוע שכזה? איך מצליחים להתמודד עם חבורת קפיצים מלאי אנרגיה, הכלואים בבית אחד, בלי שיפגעו אחד בשני, ויוציאו את צמד ההורים שלהם מדעתם?
"בואו נבשל"  אני אומר, נזכר שקיבלנו פעם ספר של מתכונים לילדים.
"רעיון מצוין" אומרים שני ילדי הגדולים, בקונצנזוס חריג באופן בלתי מוסבר, שאינו מאפשר התחמקות מההצעה שנראית במבט שני הרת אסון.

הבן הסנדוויץ' שלי בן שבע. זהו גיל מקסים שבו הילדים מתחילים לקרוא ולהבין. הילד קורא כל דבר שנמצא על השולחן במטבח. את המכתבים שמתגלגלים לשם בשוגג, את המשפטים הכתובים על אריזות האוכל, את העיתונים, את הפרסומות. הכל. לעיתים אנו נוהגים לשים על השולחן חומר קריאה עבורו בכוונה. מניפולציה של מבוגרים.
והוא, הסנדוויץ' שלי, תמים. הוא קורא הכל, מבין כמעט הכל, ומאמין לכל מה שקרא. הוא מאמין שבריא לאכול קורנפלקס בבוקר, כי כך כתוב על גבי האריזה. הוא שואל מה יקרה כשלאיראן יהיה נשק גרעיני, ואם יש לנו גם, כי זה לא כתוב. הוא גם שואל אותנו "מה מזותומרת התראה על זה שלא שילמנו את חשבון החשמל?".

כולנו נמצאים במטבח. אבא בשלן למחצה, שני ילדים גדולים שחושבים שבישול זה משחק ילדים, וילדה קטנה בת שנתיים וחצי עם ידיים קפואות של ברד, שרוצה לעשות בדיוק מה שעושים האחים שלה.
היא מביאה לעצמה שרפרף, נעמדת על יד השיש וממתינה להוראות.
"מה אתם רוצים לבשל?" אני שואל. הילדים מביטים אחד על השני, מופתעים מהשאלה, מההזדמנות הישירה להשפיע על תזונתם. הם מעלעלים בספר הבישול, ושוב, בפה אחד הם מסכמים – מרק שעועית. אני ואשתי מסתכלים אחד על השני, מבינים את ההשלכות הצפויות מאכילת מעדן מוגז זה, ומחליטים בקשר של שתיקה, לא לחשוף לילדים את משמעות בחירתם, להשאיר אותם בעידן התמימות.

אנו מחליטים על חלוקת עבודה. הסנדוויץ' אחראי על קריאת המתכון והכנת המצרכים. הגדולה על מעגל האש, והקטנה על הערבוב ועל הבלגן. כולם מרוצים. אנחנו מתחילים בעבודה. הסנדוויץ קורא לאיטו את המתכון, מתעמק במשמעותה של כל מילה.
הוא מביא לי את הבצל. "תחתוך, אבא" הוא פוקד עלי, ומכריח את כל תושבי המטבח לקחת שלשה צעדים אחורנית, שכן הבצל גורם לדמעות. אני מציע להוסיף גזר. הסנדוויץ' מתנגד. "זה לא כתוב בספר" הוא אומר. אני מתחיל בנאום חוצב לבבות על משמעות הגזר ותרומתו למרקים באופן כללי, ולמרק שעועית באופן פרטי. הסנדוויץ משתכנע. יש גזר במרק.

הסנדוויץ' מוציא שתי כפיות ממגירת הסכום. "לשם מה לך שתי כפיות, בן יקר?" אני שואל.
"כתוב בספר שתי כפיות אבקת מרק עוף" הוא אומר, "כפית לכל כוס", ותוך כדי הסבר, מוציא שתי כוסות מהארון. "שיהיה" אני אומר, ועובר לבצע בקרה על הבת שמטגנת את הבצל עם בדיוק שלש כפות של שמן זית, כמו שכתוב.

אנחנו יושבים כל המשפחה סביב השולחן, לוגמים מהמרק המהביל, מתבוננים בגשם החזק בחוץ, ורואים בזווית העין את מרקע הטלוויזיה שמתאר את התמודדות הרשויות עם בעיית ירושלים הנצורה.
הפרשנים מתווכחים האם היינו מוכנים לסופה, המסכנים מתארים את מסכנותם, גיבורי חברת חשמל מטפסים על עמודים, וכמה משפחות מצטופפות יחדיו בחושך, בקור.
"גם הם קיבלו התראה שלא שילמו את חשבון החשמל?" שואל הסנדוויץ'.
אני ואשתי מסתכלים אחד על השני, צוחקים קצת, מסבירים שזה לא ממש כך. רציתי להגיד לו, לסנדוויץ', שאולי הם יושבים בחשכה כי חברת החשמל לא נערכה כמו שצריך, שחלק מהמהנדסים יצאו לנופש באילת, שעיריית ירושלים לא קיבלה תקציב מספיק לרכבי חילוץ. רציתי, ולא אמרתי. לא רציתי להבקיע את מחסום התמימות שלו בבת אחת.
שיישאר קצת בעולם הזה, בגן עדן של תמימות, בעולם הילדים.