אשכוליות או לא להיות

אשכוליות או לא להיות

"האוכל מוכן" צעקה אמא שלי
"אני באמצע הפרסומת" השיב אבא שלי

לכל אחד יש רגע קסום שהוא זוכר מילדותו, מעין סצנה שנחקקת בזיכרון, ומופיעה מדי פעם כאשר אנו נתקלים בדבר כלשהו שמזכיר לנו את התקופה ההיא. אני זוכר את עצמי בשנות השמונים המאושרות יושב יחד עם אבי על כורסת הטלוויזיה,   מתרגשים מפרסומות שרק החלו לצוץ על המרקע. אני זוכר אותנו רואים את הפרסומת לסודה-סטרים, לזיפ (המשקה שכולנו אוהבים), למעדן חלב (בעונג רב), ואת ספי ריבלין ז"ל שמצחיק כל פעם מחדש בסדרת הפרסומות "לוטו בקלי קלוטו". הפרסומת שהיתה האהובה ביותר על אבי היתה "אשכוליות או לא להיות". אני זוכר שלא הבנתי אז מה הקשר בין בחורות מסכנות שנרטבו עד שד עצמותיהן על חוף הים, רצות ומחייכות, לאשכוליות. למרות ששאלתי קיבלתי תשובות מתחמקות. התפלאתי כמה הפרסומת עובדת, שכן מאותה תקופה בערך התחיל אבי לאכול חצי אשכולית כל בוקר. "בן" הוא אמר לי. "תשב ותאכל חצי אשכולית. זה טוב לבריאות".

מאז, אני אוכל כל בוקר חצי אשכולית, מתענג על כל חתיכה, ואומר לעצמי – אשכוליות או לא להיות. אולי זה שארית משטיפת המוח של פעם, אולי בגלל שזה טעים עבורי. אני פשוט אוהב אשכוליות. יש לי כבוד מסוים כלפי התפוזים או הפומלות, ששאופים לאשכולית מלמטה או מלמעלה, אך לא מגיעים אף פעם לדבר האמיתי. הלימון הגזים באופן מופרז בחמיצותו, והקלמנטינה היא התפשרות בלתי נתפסת של טעם בעבור נוחות קילוף.

היו זמנים שהעריכו אשכוליות, שפרסמו אשכוליות בטלוויזיה. הייתי הולך בשוק, וגאווה היתה לקנות קילו אשכוליות. היו אשכוליות בקיץ, ובחורף. אפילו כשלא היה סתיו, היו בסתיו אשכוליות. והיום, אין זכר לכבוד ההוא של האשכולית. "זו לא העונה" אומר לי הירקן. כשאני מצליח למצוא אשכוליות לא בדיוק בתחילת החורף, הן נראות שמוטות, רכות, עלובות. לא מלאות, מוצקות ובשרניות, כפי שאשכוליות צריכות להיות.

מדי פעם, כשאני יוצא עם אשתי לארוחת בוקר מפנקת באחד מבתי הקפה הנמצאים באזורי, אני מתבקש להזמין משקה. "איזה מיץ טבעי יש לכם?" אני שואל, ויודע את התשובה. "תפוזים וגזר" הם עונים, באופן גורף בכל בתי הקפה. יש כאלה המגדילים ומצרפים תפוחים לרפרטואר. "למה אין אשכוליות?" אני שואל בטרוניה. "יש לנו מיץ אשכוליות של פרימור סחוט" הם משיבים, לא מראים חלקיק של ייסורי מצפון. נמאס לי מהפרימור הזה. אני רוצה את הדבר האמיתי. מדוע תמיד כל העולם טועה ואני צודק?

פרימור זה לא אנחנו, זה התפוזים

אני עובר ברחובות תל אביב, בכניסה לישובים ועיירות ספר, בסמטאות עכו, בעיר העתיקה בירושלים. כולם מוכרים בדוכנים מאולתרים תפוזים ורימונים. גם לימונים ניתן למצוא. אף אחד לא מעלה על דעתו להוסיף אשכוליות. אני נותר צמא.

אני מחליט לעשות מעשה. אם אין אני לי מי לי. נסעתי למשתלת עצים. "אני רוצה לשתול עץ אשכוליות" אמרתי. "אתה בטוח שאתה לא מעדיף עץ תפוזים? זה יותר פרקטי". אומר המוכר. "אני רוצה עץ אשכוליות" אני אומר, מצליח כבר להתעצבן. "ושיהיה בוגר עם פוטנציאל למתן פירות לאלתר, והרבה".
אני משכנע את אשתי שהגזע של האשכולית הרבה יותר דקורטיבי משל התפוז והלימון, ומקבל אישור לשתילת עץ אשכוליות, פרטי, שלי, בגינה. אני בוחר את העץ עליו יש הכי הרבה אשכוליות. אני סופר לפחות שבעים. "יהיו לי אשכוליות כל העונה" אני אומר לעצמי. לאחר שלשה ימים מגיע העץ בהובלה מיוחדת. הגזע אותו גזע אך הענפים ערומים. "הורדנו את האשכוליות" אומר לי בעל המשתלה. "הן בלאו הכי היו נופלות בהובלה". למירמור שלי אין גבול. אני מכין לי קוקטייל של וודקה עם אשכולית על מנת להירגע, ומצטרף לגנן שחופר בור של מטר וחצי עומק לטובת עץ האשכולית העירום שלי. "צריך להתפלל שהקליטה תהיה טובה. לא פשוט לשתול עץ בוגר" אומר הגנן. "אני סומך על האשכוליות שלי" אני משיב.

עוברים מספר חודשים, ואני ממתין לפריחה הממכרת, פריחת האשכולית. אני מכין את המחשבון על מנת למנות את הפרחים, שהרי כל אחד מהם הינו הבטחה לאשכולית. אני מחפש אותם, בענפים החיצוניים, באלו שמסתתרים מאחור, מלפניי, מאחוריי, מכל צדדיי. אני לא מוצא. "בוודאי אני מתבלבל בעונה" אני אומר לעצמי, ושוכח מהעץ לעת עתה. לאחר שלשה חודשים אני רואה פרי בודד מתחבא לו בעץ. אני מתמלא גאווה, ובטוח שזהו סימן לבאות. הפרי צובר תאוצה, גודל וגודל, וחברים לו אין. הפרי ממשיך לגדול, ועובר מזמן את גודלה של אשכולית אופיינית. "אתה בטוח שלא קנית עץ פומלות?" שואלת אשתי.

עוברת שנה נוספת. העץ התאקלם בגינה לתפארת. גדלו ענפים, הוריקו עלים, והחלו לבצבץ עוד ועוד פרחים. "העץ שב לתחייה" קראתי. "יחי קטיף האשכוליות". אני ממתין בסבלנות, משקה יותר את העץ, נותן לו תוספות מזון. אני מפנטז על האשכוליות שלי. חצי אשכולית בבוקר, ומיץ אשכוליות בערב. וודקה על אשכוליות להפיג את הצער, וקוקטייל אשכוליות מתקתק לרומם את מצב הרוח. האשכוליות גדלות והולכות. רבות הן. אני מחכה לראשונות שתבשלנה, וחושב על כך שכמות כזו של אשכוליות תספיק לי לחצי שנה לפחות.

זה קורה פתאום, ביום אחד. כל האשכוליות הופכות מירוק לצהוב. אני מוריד שלש. למחרת ארבע אשכוליות על האדמה. במצב ריקבון של מתחילים. אני אוסף אותן וחותך את החלק הרע. "היום כולם ישתו מיץ אשכוליות" אני אומר. למחרת המצב דומה. האשכוליות מתחילות להבשיל כולן יחד. המקרר מלא אשכוליות, השיש מלא אשכוליות. רבע מהאשכוליות נופלות לקרקע ומחייבות ניתוח יסודי. אני סוחט וסוחט. כולם זוכים למיץ. הילדים מתלוננים. רוצים מיץ תפוזים. אני מסרב לקנות תפוזים. יש אשכוליות!

אשתי כבר לא רוצה. הילדים לא מוכנים. אני שותה ארבע כוסות ביום, וגם לי מתחיל להימאס. "תיתן קצת לחברים או לשכנים" מציעה אשתי. אני לא מוכן לאבד טיפה אחת של אשכולית.
אני מתחיל להשתלט על האשכוליות תוך ביצוע סלקציה. כל אשכולית ובה פגם, שאינה מוצקה, סימטרית ובגודל המתאים, נזרקת כלאחר יד. רק האשכוליות המובחרות, הטהורות, היפיפיות נסחטות בעדנה ומוגשות אל פי בכוס זכוכית שקופה המדגישה את הצבע האידאלי של הפרי.

לאחר שבועיים אני מרגיש חמיצות מאוסה של מיץ אשכוליות, שמח שהגעתי לעשור האחרון. אני שותה כוסית מיץ אשכוליות לכבוד סיום האירוע.

מזה שנה אני לא אוכל אשכוליות. באופן הדדי נראה שגם העץ מאס בי. רק כדי להקניט הוא גידל לו אשכולית אחת, גדולה הרבה יותר, ממש כמו פומלה.